"מה רע באופן בו לימדנו לפני 30 שנה?"

השבוע השתתפתי בכנס בנושא חינוך. כנס בו השתתפו אנשי חינוך מהרשות, מבתי הספר, מהסתדרות המורים ומהפיקוח. כמו כן השתתפו הורים, יזמים ויועצים שאכפת להם מהחינוך בעיר. בזמן ההתכנסות התחלתי לדבר עם מורה מזה 30 שנה, שכיום פעילה או מנהלת בהסתדרות המורים. הצגתי את עצמי וציינתי שאשמח לשינוי ולהטמעת פדגוגיה עדכנית בעיר. התשובה שקיבלתי הפתיעה אותי (או שלא) : "מה היה רע בפדגוגיה של לפני 30 שנה?"

 

יש דברים שהייתי משנה גם במערכת החינוך של פעם, בה אני התחנכתי וגדלתי, גם אז אפשר היה לצמצם את התפיסה של 'יש רק תשובה אחת נכונה' או התקדמות אחידה בחומר הלימוד. אבל אני יכולה לציין הרבה דברים טובים: בעבר למדנו מלאכה, תפירה ונגרות (גם בנים וגם בנות). בספורט למדנו מגוון רחב של מקצועות. באתלטיקה קלה התנסינו בטיפוס בחבל, קפיצה מעל ארגז, קפיצה לגובה, לרוחק, ריצות קצרות וארוכות. במשחקי כדור למדנו כדוריד וכדורשת מלבד משחקי הכדור הבסיסיים. והכל במסגרת בית ספר ממלכתי רגיל, בכיתה רגילה. בבתי ספר ממלכתיים אחרים למדו גם כלכלת בית ובישול או שזירה בנצרים.

היום כבר כמעט ולא לומדים מקצועות אלו. יוצאי דופן הם בתי ספר אנתרופוסופיים שכחלק מתכנית הלימודים שלהם לומדים מלאכות כגון בנייה, סריגה ושדאות ומתנסים בקפיצה בחבל, בסיבוב חישוקים ובהליכה על קורה. כמו כן ישנם בתי ספר ממלכתיים שהכניסו שיעורים מסוג זה במסגרת תל"ן או בתקציב מיוחד.

הייתי שמחה שלמידה זו וההתנסות במגוון מלאכות וסוגי ספורט תהיה חלק ממערכת החינוך הממלכתית. אבל זה לא העיקר.

 

פדגוגיה ותפיסות חינוכיות של לפני 30 שנה לא מתאימות למאה ה- 21. עם התפתחות הטכנולוגיה ומהפיכת המידע, המורה הוא כבר לא מקור ידע עיקרי, יש מקורות ידע רבים וזמינים. עולם העבודה מתקדם לעולם של יזמות, עולם של חשיבה יצירתית. עובדים שהעשייה שלהם היא מונוטונית או סיסטמתית יוחלפו על ידי רובוטים או מחשבים. בית ספר כיום נדרש ללמד מתוך סקרנות ועניין, לאפשר התקדמות לפי קצב אישי, לחשוף תלמידים למגוון מיומנויות ותחומי עניין וללמד מיומנויות חברתיות. (עוד על ההבדלים בין מערכת החינוך בעבר למערכת חינוך עדכנית ניתן לקרוא כאן).

 

לא הייתי צריכה להיות מופתעת מהתשובה. מהרצאות למורים בנושא פדגוגיה עדכנית ומשיחות עם מנהלים אני מודעת להתנגדות לשינוי ולקושי לקבל אותו. אך מצד שני, השיח בנושא פורח מכל עבר וחשבתי שבכנס בנושא חינוך כולם מבינים ורוצים בשינוי ועסוקים בחיפוש אחר הדרך לקדם אותו. אך גיליתי שיש עוד רבים שלא מכירים בצורך בשינוי ומרגישים מאוימים. זה לא מפתיע, התנגדות לשינוי מוטבעת עמוק בנפש האדם ויש לה תפקיד אבולוציוני בהימנעות מסכנות ושמירה על הקיום האנושי.

מייחסים לצ'ארלס דארווין, אבי תורת האבולוציה את המשפט הבא: לא החזק או האינטליגנטי שורד, אלא זה המגיב בדרך הטובה ביותר לשינוי.

 

אין כאן תחרות בין פדגוגיה עדכנית לפדגוגיה של העבר, אלא התקדמות עם המציאות המשתנה והתאמה של כל המערכות (לא רק חינוך, גם תחבורה, רפואה, שירותים ממשלתיים, בנקים ועוד) למהפכה הטכנולוגית ומהפכת המידע.

 

ישנם מודלים שונים שמתייחסים לתהליך של שינוי. בהקשר הנוכחי אציג את המודל של הפסיכולוגים ג'יימס פרוצ'סקה וקרלו דקלמנטה שחקרו במשך שנים אנשים הנמצאים בתהליכי שינוי. יחד הם פיתחו מודל על מעגל השינוי והשלבים השונים בו.

שלב 1: חוסר ידיעה – שלב בו לא חושבים על השינוי. לא מכירים או מבינים בצורך שבו.

שלב 2: מודעות – מודעים לצורך בשינוי, אבל עדיין מתקשים או תוהים מה נדרש כדי לבצע אותו.

שלב 3: החלטה – קבלת החלטה שמעוניינים בשינוי ומוכנים לפעולה. הצהרה, הכרזה.

שלב 4: פעולה והתמודדות – מתחילים לפעול בשביל להכניס את השינוי המבוקש באופן קבוע לשגרת החיים והתמודדות עם הקשיים שבדרך.

שלב 5: דרך חדשה – השינוי הוא חלק משגרת החיים אך קיימים קשיים בשימור ותחזוקה והתמודדות עם הנטייה לחזור להרגלים ישנים.

 

המודל מדבר על שינוי אישי. תהליך שעובר אדם שמכניס הרגל חדש ותפיסה חדשה לחייו. אמנם השינוי בחינוך הוא שינוי בתפיסה והתנהלות של ארגון גדול. אך זה שינוי שמתחיל וממשיך בשינוי תפיסתי של כל אדם בנפרד: מורה, מחנך, מנהל והורה. המובילים את תהליך השינוי, צריכים להיות מודעים לכך שאנשי חינוך והורים נמצאים בשלבים שונים של מעגל השינוי. ניהול והובלת השינוי דורשים קשב להתנגדויות ולקשיים השונים, והובלה שלב אחר שלב לדרך חדשה.

 

השינוי כבר כאן. ההתנגדות והקושי מובנים. השינוי לא מבטל את העבר אבל מוביל אותנו להתקדם ולהתאים את עצמנו להווה ולעתיד.

יחד נוביל לשינוי!

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Share on Linkedin
Please reload

Related Posts:
Please reload

RECENT POSTS:

© 2023 by NOMAD ON THE ROAD. Proudly created with Wix.com